 |
| לקריאת חוות הדעת |
נתבקשתי על ידי ארגון "קול רבני לזכויות אדם, בו אני חבר, לכתוב דבר תורה לניוזלטר השבועי ואני מביא את הדברים גם פה:
 |
| תמונה שנוצרה ב-AI |
בפשט המקרא לא כתוב מהו מקורה של האש, מהי נצחיותה, מהו העונש על אי קיום המצוות. אבל הפרשנים עלו על הניגוד בין נצחיות האש ומקורה השמיימי, לבין הציווי הארצי להבעירה. בבבלי נכתב: "אַף עַל פִּי שֶׁהָאֵשׁ יוֹרֶדֶת מִן הַשָּׁמַיִם, מִצְוָה לְהָבִיא מִן הַהֶדְיוֹט" (בבלי, יומא כ"א עב). כלומר, למרות שמקורה של אש התמיד הוא מן השמיים, כל אדם יכול וצריך להבעירה מחדש, אם נכבתה. לא זו אף זו – בירושלמי נאמר על האש: "תָּמִיד אֲפִילוּ בַשַּׁבָּת. תָּמִיד אַף בְּטוֹמְאָה" (ירושלמי, יומא ד' ו). כלומר, לא משנה מי ומתי, חובה להוסיף עצים למדורה.
הפרשנות הזו נכתבת כנראה מאות שנים לאחר חורבן המקדש. הפרשנים נאלצו להתמודד עם השבר של חורבן המקדש ועם יישוב הסתירה בין המצווה המפורשת להבערה פיזית של המערכה, לבין חוסר האפשרות הפיזי לקיים את אש התמיד. לכן היא מועברת מהפיזי והמטאפיזי אל התחום האישי, אל נפש ולב האדם. בספר החינוך, על מצוות התמיד, נאמר שהאש היא חלק מהיסודות של טבע האדם:
"שֶׁיִּתְבָּרֵךְ הָאָדָם בְּעִנְיַן הָאֵשׁ שֶׁבּוֹ. וּמַהוּ אֵשׁ זֶה? הוּא הַטֶּבַע שֶׁבָּאָדָם, כִּי מִן הָאַרְבָּעָה יְסוֹדוֹת שֶׁבָּאָדָם הוּא אֵשׁ וְהוּא רֹאשׁ לְאַרְבַּעְתָּן, כִּי בּוֹ יִתְחַזֵּק הָאָדָם וְיִתְנוֹעֵעַ וְיִפָּעֵל" (ספר החינוך קל"ב א).
בספר הזוהר, כיבוי אש התמיד הוא כיבוי הנשמה, וכך נאמר בפירוש הסולם לפרשת צו:
"ודאי שאש התורה לא תכבה, כי עבירה אינה מכבה את התורה. אבל עבירה מכבה מצוה, ומי שעושה עבירה המכבה מצוה, שהיא נקראת נר, כך הוא מכבה את הנר שלו מגופו, דהיינו הנשמה שנקראת נר. שנאמר בה. נר ה׳ נשמת אדם. שזה הוא כבוי, כי הגוף נשאר בחשך. וכך מי שגורם במעשיו שתסתלק השכינה ממקומה, הוא גורם כבוי וחשך לאותו מקום".
בחסידות, האש היא הרוחניות וההתלהבות הפנימית התמידית, השומרת מפני הידרדרות לרוחניות ירודה ושליליות.
"אתה תלמיד שלי, ועליך הוטל לכבות את ה-'לא' הגדול של כל המתנגדים לפנימיות התורה, ולכן צריך אתה ל-'אש תמיד' שתבער בך. אתה תכבה את ה-'לא', והקב"ה כבר יהפוך 'לא' זה ל-'הן'". (הרבי מלובביץ' מצטט את שניאור זלמן מליאדי, שמצטט את רבו, המגיד ממעזריטש. בתוך: הרבי מליובוויטש מלך המשיח שליט"א, ספר היום יום תאריך כ' אדר שני)
הציונות מעבירה את האש הזו לממד הלאומי – הקולקטיבי, ממד ההנצחה. בישראל של היום יש לפחות 5 מקומות מרכזיים בהם בוערת "אש תמיד": בגלעד לזכר חללי מערכות ישראל ברחבת משכן הכנסת בירושלים, באנדרטה לזכר יצחק רבין בכיכר רבין בתל אביב, באתר לזיכרון והנצחת השואה בישראל ביד ושם, בירושלים, באתר ההנצחה לנשיא ארצות הברית ג'ון קנדי ביד קנדי בהרי ירושלים, ובקבר רבין בחלקת גדולי האומה. אש התמיד הפכה סמל לביטוי ערכים חברתיים בישראל של היום המוקדים שלה מסמלים את זיכרון השואה, הגבורה והציונות.
כמו הפרשנים לאחר חורבן הבית, גם אנחנו מתמודדים היום עם שבר. אבל ידיעת הגלגולים הפרשניים ההיסטוריים של אש התמיד מזמנים לנו אפשרות להעביר אותה לשלב סמלי חדש במהלך ואחרי מלחמת "חרבות ברזל". אנו נדרשים לשילוב של הממד האישי-רוחני יחד עם זה החברתי לאומי. שימור והנצחת אש הגבורה והתנדבות האזרחית והדגשת הערכים הקולקטיביים של פדיון שבויים, שוויון אזרחי והסולידריות החברתית שעשתה קאמבק. זו האש הקטנה שתתמוך באש הגדולה של ההקרבה האישית והלאומית. ניתן ללמוד מרוח ההתלהבות הפנימית החסידית שאלו דברים שחייבים להמשיך לבעור בקרבנו גם בשעותנו הקשות האלה על מנת שנוכל להמשיך את עצם קיומנו, תוך התגברות על משבר השבעה באוקטובר, וצמיחה לעתיד לבוא.
I was asked by RHR (Rabbis for Human Rights) to write a few tghoghts about Parashat Tzav for their weekly newsletter. Wrriten in Hebrew, Translated by Rabbi Sigal Asher of RHR and a colleague.
Like the entire book of Leviticus that deals with temple laws in a tedious way,
Parashat Tzav also deals with the laws of sacrifices in the temple in a detailed way. One short verse in it is particularly powerful, verse 6: "Fire shall be kept burning upon the altar continually; it shall not go out" (Leviticus 6:6). Two mitzvot in one verse: one to do - lighting a constant fire on the outer altar, and one to not do - the prohibition of extinguishing the fire. Apparently, these are physical commandments. There is a "maaracha" (lit. arrangement, pile of wood) on the altar whose purpose is to always keep the eternal flame, separately from the central system on which sacrifices were made. The eternal flame was a small maaracha, compared to the main maaracha on which the sacrifices were burned. Its purpose was perhaps to preserve a flame that would help light the central barbecue, a kind of substitute for matches.
 |
| AI generated image |
The Bible simply does not say what is the origin of the fire, what is its eternity, what is the punishment for not observing the commandments. But the commentators came up with the contrast between the eternity of the fire and its heavenly origin, and the earthly commandment to burn it. In the Babylonian Talmud it is written: "Even though fire descends from the heavens, still there is a special mitzva to bring fire by a person" (Babylonian, Yoma 21:b). In other words, even though the source of the eternal flame is from heaven, every person can and should rekindle it, if it goes out. Moreover, the Jerushalem Talmud says about the fire: "Permanent, even on the Sabbath; permanent even in impurity" (Jerusalem Talmud, Yoma 4:6). That is, it doesn't matter who and when, it is obligatory to add wood to the fire.
This commentary was probably written hundreds of years after the destruction of the temple. The commentators had to deal with the fracture of the temple's destruction and with the settlement of the contradiction between the explicit commandment to physically burn the maaracha, and the physical impossibility of sustaining the eternal flame. Therefore, it is transferred from the physical and metaphysical to the personal domain, to the human soul and heart. In the Book of Education, on the mitzvah of the eternal flame, it is said that fire is part of the fundamentals of human nature:
"That a person will be blessed in the matter of fire that he has. And what is the fire that he has? It is a person’s nature — since of the four elements in a person, fire is the head of those four; as with it does a man strengthen himself and move to act" (Sefer HaChinukh 132:1).
In the Book of Zohar, putting out the eternal flame is putting out the soul, and this is what is said in the interpretation of the Sulam to Tzav portion:
"Certainly the fire of the Torah will not be extinguished, because a transgression does not extinguish the Torah. But a transgression extinguishes a mitzvah, and whoever commits a transgression that extinguishes a mitzvah, which is called a candle, thus extinguishes his own candle from his body, that is, the soul which is called a candle. As it is said about it The spirit of man is the lamp of G-d, that it is extinguished, because the body remains in the dark. And so whoever causes the Shechinah to depart from its place by his actions, he causes extinguishment and darkness to that place."
In Hasidic Judaism, the fire is spirituality and the constant inner enthusiasm, which guards against deterioration into poor spirituality and negativity.
"You are my student, and you have been assigned to extinguish the great 'no' of all those who oppose the inner Torah, and therefore you need an 'eternal flame' to burn in you. You will extinguish the 'no', and G-d will turn this 'no' into 'yes'" (The Lubavitcher Rebbe cites Shneor Zalman Maliadi, who quotes his rabbi, the Maggid of Mezrich. In: The Lubavitcher Rebbe King of the Messiah Shalita, Sefer Hayom Yom Tarikh 20 Adar 2).
Zionism transfers this flame to the national-collective dimension, the dimension of commemoration. In today's Israel, there are at least 5 central places where there is an "eternal flame": in the monument in memory of the martyrs of the Israeli wars in the square of the Knesset in Jerusalem; in the memorial to Yitzhak Rabin in Rabin Square in Tel Aviv; at the memorial and commemoration site for the Holocaust in Israel at Yad Vashem, in Jerusalem; at the memorial site for the President of the United States John Kennedy in Yad Kennedy in the mountains of Jerusalem; and in Rabin's grave in the section of the greats of the nation. The eternal flame has become a symbol for the expression of social values in today's Israel. Its foci symbolize the memory of the Holocaust, heroism and Zionism.
Like the commentators after the destruction of the Temple, we too are facing a breakup today. But knowing the historical interpretive incarnations of the eternal flame gives us the possibility to move it to a new symbolic stage during and after the "Iron Swords" war. We are required to integrate the personal-spiritual dimension together with the national social one, to preserve and perpetuate the fire of heroism and civil volunteerism and emphasizing the collective values of prisoner redemption, civil equality and the social solidarity that made a comeback. This is the small fire that will support the big fire of personal and national sacrifice. We can learn from the Hasidic spirit of inner enthusiasm that these are things that must continue to burn in our hearts even in these difficult times in order to be able to continue our very existence, while overcoming the crisis of October 7, and growing towards the future to come.
כמו שאמר מזכ"ל האו"ם, לרגל מלחמת חרבות ברזל, ואני מסכים אתו לחלוטין, כל דבר נמצא בהקשר. כלומר: הדובר, המקום והתקופה. אנחנו בשנת 1925. בין מלחמות העולם. שנה לאחר שביאליק מגיע לארץ. בתחילת העלייה הרביעית - עליית גרבסקי, גל עלייה גדול בין 1924–1931, בו עלו כ-80,000 נפש, וירדו כ-20,000.
ביאליק מבקר בארץ כבר ב-1909 כדי לבדוק את התנאים לעליה, 6 שנים אחרי פרעות קישינב ואחרי "בְּעִיר הַהֲרֵגָה" ו"עַל הַשְּׁחִיטָה". הוא מתאכזב מהביקור וחוזר לאודסה למרות קבלת הפנים שקיבל והתחנונים שיישאר. הוא לא אהב את ההמולה סביבו, לא אהב את האירועים והנאומים הטרחניים ובכלל לא חשב להיות אישיות ציבורית. הוא התאכזב מהארץ בצורה שמזכירה מאד את מרק טווין. ארץ שונה לחלוטין ממה שמציירים בדמיון או בספרות הקודש. למניה הוא כותב בצורה ישירה ש"אינו יודע מדוע נגע מראה הארץ עד נפשו רק במעט". ב"רק במעט" הזה הוא מרגיש כבר את השינוי ואת התחיה ומבין שמה שהיה לא יהיה כי ראה את הילדים דוברי העברית בארץ ורואה בעיני רוחו את צמיחת דמות הצבר האנטי גלותית, המתנשאת. ביאליק לא היה מהפכן, היה חסיד של הציונות הרוחנית של אחד העם, עד אז. כפי שכתבה חמוטל צמיר1.
במשך הזמן הוא כבר משנה את גישתו וב-1916 הוא כותב את המאמר "הלכה ואגדה" שם כבר מבין את הצורך של העשייה לצד הרוח:
"יהדות שכולה אגדה דומה לברזל שהכניסוהו לאוּר ולא הכניסוהו לצונן. שאיפה שבלב, רצון טוב, התעוררות הרוח, חיבה פנימית – כל הדברים הללו יפים ומועילים כשיש בסופם עשיה, עשיה קשה כברזל, חובה אכזרית".
ב-1924 עולה ביאליק לארץ. ושנה לאחר מכן הוא מוזמן לטקס פתיחת האוניברסיטה העברית בהר הצופים שצוינה בטקס חגיגי ב-1 באפריל 1925 באמפיתיאטרון בהר הצופים. ההערכות מדברות על 7,000 -10,000 אורחים ומוזמנים שהשתתפו באירוע וביניהם נציגיהן של אוניברסיטאות בעולם. אגרות ברכה ממדינות רבות בעולם התקבלו לרגל פתיחת האוניברסיטה. על בימת עץ, בלי מיקרופון או אמצעי הגברה אחר, נאמו בזה אחר זה חיים ויצמן, נשיא ההסתדרות הציונית יושב ראש הטקס, הרב הראשי לארץ ישראל הרב אברהם יצחק הכהן קוק (הראי"ה); הלורד בלפור; הנְציב העליון לארץ ישראל סֵר הרברט סמואל וביאליק.
הנאום של ביאליק בן כ-2300 מילים היה יוצא דופן אצל ביאליק משום שביאליק, לעדותו, לא אהב שימוש במליצות, לא אהב פומפוזיות. היה ניגוד בין ביאליק האישי ללאומי. אפילו את הנאום הוא מתחיל במילים: "קדושת השעה ורוממותה מצוות עלינו במפגיע שלא לחללה ושלא להפסידה בדברי גוזמא והפלגה כל שהם". אבל מצד שני זה: "יום גדול וקדוש לאדוננו ולעמנו". הוא מדגיש שני ממדים מושגיים: "התורה", כלומר ההיבט הרוחני, תיאולוגי שעליו שמרנו לאורך כל הדורות לעומת ההיבט הארצי, החומרי. ואז הוא עושה סינתיזה שלהם במושג "תרבות", בפסקה שבעיני היא החשובה ביותר בנאום:
"...בלי בית-מולדת ממשי ובלי רשות היחיד לאומית, שהיא כולה לנו, אין חיינו חיים כלל, לא בחומר ולא ברוח. בלי א"י, ארץ פשוטה כמשמעה, אין כל תוחלת וכל תקוה לתקומתו של ישראל בשום מקום ובשום זמן. עצם מושגינו על דבר הקיום החמרי והרוחני של האומה, אף הם נשתנו עלינו בינתים תכלית שנוי. אין אנו גורסים כלל חלוקה ופרוד זה בין חומר לרוח, כמו שאין אנו גורסים אותו בין יהודי לאדם. פוסקים אנו עכשיו הלכה לא כבית שמאי, שהשמים נבראו תחילה, ולא כבית הלל, שהארץ נבראה תחילה, אלא כחכמים, ששניהם כאחד ובמאמר אחד נבראו, ואין לזה מציאות וקיום בל זה. בהכרתה של האומה תפס בינתים המושג "תרבות" במשמעו המקיף והאנושי את מקומו של המושג התיאולוגי "תורה". באנו לידי הכרה, כי כל עם שהוא רוצה בקיום, שאין בו בושה וכלימה, מחויב ליצור תרבות, לא להשתמש בה בלבד, אלא ליצור אותה, ליצור ממש בידי עצמו בכלים ובחומר משלו ובחותמת שלו".
הרבה ניגודים אצל ביאליק. למשל: הוא כותב לילדים אבל אין לו ילדים, הוא מסתייג מפומביות אבל מתפקד כאיש ציבור שעולים אליו לרגל, הוא לא אוהב נאומים פומפוזיים אבל הוא נושא כאלה, בשיריו יש את הייסורים האישיים מול הכאב הלאומי, שורש נשמתו גלותית אבל תודעתו לאומית מתחדשת. הוא נפש עתיקה בעולם מודרני של לאומיות כפי שכותבת חמוטל צמיר2. למרות הניגודים ביאליק הוא איש של חזון שמבין שהמעבר לקיום לאומי מודרני מצריך יצירה תרבותית חדשה.
נדרשתי לדברים האלה דווקא היום בעת המלחמה משום שביאליק, לפני כמעט מאה שנה, ממשיך להיות רלוונטי. בעקבות האיום על זהותנו הלאומית והקריאות במערב לשחרר את פלסטין "מהנהר עד הים", יש הרוצים להחזיר אותנו לעידן שלפני הלאומיות, לעידן של דתיות ומלוכנות. דווקא ביאליק מאפשר פוזיטיבית את מילוי "הריק" הלאומי על ידי התמרה של הרוחניות העתיקה לתרבות יהודית חדשה, סינתזה בין הרוח למעשה.
אנחנו, כרבות ורבנים חילוניות וחילוניים עושים בדיוק את הדברים האלה ובמובן הזה, לתחושתי, אנחנו ממשיכים את הרוח של ביאליק ביצירה תרבותית חדשה. והנה עוד טקסט שהוא נושא בנאום לרגל ועידת התרבות העברית באמריקה, שנה אחרי.
עבודת התרבות איננה עבודת הכלל, כי אם עבודת-הפרט. צריך שיווצר "שלחן-ערוך" או "אורח-חיים" ציוני, שעל פיו יחיה כל הדוגל בשם התחיה העברית... אין אני, במובן ידוע, יהודי דתי, אך שמח אני גם בחנוך דתי. אנו באים להוסיף, ולא לגרוע, אולם גם כאן בתנאי, שתורתנו לא תהפך לדוגמה יבשה וקרה, אלא תהיה תורת-חיים. ומתפלא אני על התנגדותם של רבנים לפעולה זו שאתם פותחים בה. אולם אין להתפלא כלל על ה"ראביים" הידועים, שיצאו אף הם כנגד, ה"רביים" האלה יראים מפני פריחתה של התרבות העברית בארץ זו, שמא תראה קטנותם לאורה… ממערב אירופה באו אלה עם ה"כבודה" הרוחנית שלהם, ומה הוסיפו? איזו תורות חדשות, איזה רעיונות חדשים ומקוריים? – לא כלום". ("ארח חיים" ציוני / חיים נחמן ביאליק בועידה לתרבות עברית באמריקה, אדר תרפ"ו, 1926.)
בעשרים השנה שחלפו סייענו לאלפי זוגות להינשא, לכלות וחתני בת ובר מצווה לערוך טקס משמעותי, למשפחות להן נולדו ילדים וחיפשו דרך לכרות ברית עם התרבות העברית וברית מילים עם הנולדים, למשפחות באבלן באמצעות קיום לוויות ואזכרות ועוד ציוני דרך במעגלי החיים.
האתר המשיך את פעילותו במלוא המרץ, גם בימי הסגרים של המגיפה וגם כעת במלחמת חרבות ברזל. וימשיך את פעילותו גם בעתיד. גם אתם יכולים להינות משירותי עורכות ועורכי הטקסים המקצועיים שלנו על ידי בחירה ופניה ישירה מעמוד עורכות ועורכי הטקסים.
 |
| חברי קבוץ מגן ראש השנה תשפ"ד גבעת שייח נוראן. צילום: נרדי גרין |
 |
| מבט לכיוון גדר המערכת של מגן אל המקום המשוער של הקרב צילום: נרדי גרין |
שימו לב שזהו לא תחקיר, אלא עדות מזיכרון, ולכן הדברים לא תמיד בסדר הכרונולוגי המדויק, או תואמים עדויות אחרות. יש סתירות ברורות בין עדויות שונות שראיתי. ברור שאירוע בסדר גודל כזה, שמעורבים בו עשרות אנשים, שנמצאים במקומות שונים הוא רשומון. לכן יש להתייחס לעדות כעדות ראשונית שאין לה תכלית מבצעית. גם עידו אמר תוך כדי הראיון, שיהיה מעניין להשוות את דבריו לעדויות האחרות, כדי לראות מה באמת קרה.להלן תמצית דבריו של עידו:
בשעה 6:30 בבוקר החלה הרעשה כבדה מהרגיל. התעוררתי, התארגנתי. ענבל והילדים נכנסו לממ"ד. כבר הבנתי שקורה משהו גדול והכנתי את האפוד והנשק. ב-7:15 אוהד דרזמן, סגן הרבש"ץ שלח הודעת הקפצה. עליתי על האופניים ונסעתי לחמ"ל שנמצא במרכז הקיבוץ. כשאני מגיע לשם, סגן הרבש"ץ מדבר בטלפון עם אחד מחברי הקיבוץ, ערן צורף, שכבר החל להילחם מול הגדר. בסביבות 7:30 שמעתי את הפיצוץ של הגדר ואת היריות. כבר קודם, ערן עלה על קטנוע ותפס עמדה שולטת של בטונדה מול הפריצה, גבעת השייח, כ-250 מטר לפניו הוא ראה את המחבלים פורצים את הגדר ומנסים להיכנס. לפי עדותו של ערן, הם עשו הכל בנחת, הניחו את המטען, הלכו אחורה, חייכו. הם לא התנהגו כחיילים מאומנים שאמורים להישכב דרוכים ולאבטח את הפריצה. ערן, שהיה לבד, פתח עליהם באש, עיכב ובלבל אותם. היה מדובר בכוח שמנה עשרות לוחמי נוחבה (ההערכה היא 50, אבל אי אפשר לדעת בוודאות), עם הרבה אופנועים וכ-5 טנדרים (טויוטה היילקס). היתרון שלהם היה במספר ובציוד. היו להם מדי חאקי ונעליים צבאיות, חלקם עם אפודים. הם לא התנהגו כחיילים, טעו, מבחינה צבאית, בנקודת הפריצה לקיבוץ, גם לא הסתערו ולא חתרו למגע ולכן בסופו של דבר נהדפו. (לתיאור מפורט של ארסנאל הנשק שהשתמשו בו לפריצה לישראל לחצו כאן)
 |
| רכב הרבש"ץ שנפגע צילום: עידו יקיר |
וידאו שצילם עידו למחרת ובו רואים את רכב הרבש"ץ במקום שבו נעצר ומשם חולץ ואת נקודת הטיפול בפצועים.
כל מי שיכול היה, מכיתת הכוננות, מתקשר לחברים בצבא כדי להזעיק סיוע רגלי וסיוע אווירי, ואכן, בשעה 9:00 מסק"ר אפאצ'י מגיע מכיוון מזרח ולא יורה אש מהוולקן2, רק עושה סיבוב וממשיך בדרכו. ללא קשר למסק"ר, הם מבולבלים מתחילים לחלץ אחורה לכיוון "הבאר הקטנה", שזה בערך 800 מטר מערבה, מעין גבעה קטנה עם באר שהייתה תחנת רכבת עות'מאנית שנסגרה ב-1927. הם רצים לשם ורוכבים על האופנועים כשאנחנו יורים עליהם. מי שנשאר מהמחבלים מתיישב מאחורי הגבעה בבאר הקטנה. אנחנו יורים על כל מי שמרים את הראש, למרות שזה כבר לא טווח של ירי מדויק. לא צמצמנו טווח, לא הסתערנו, אף אחד לא התקדם. אנחנו לא היינו צריכים, הרגשנו בטוחים בעמדות שלנו, שלחתי הודעה לכל כיתת הכוננות: "קרב בלימה, להישאר בעמדות". ואז יש דיון ביננו מתי הכוחות הרגליים יגיעו.
בערך ב-11:00 אנחנו רואים עמוד עשן עולה מכיוון מזרח. מסתבר שהמחבלים תקפו והעלו באש את תחנת הדלק "פז אשכול". תחנת הדלק נמצאת בכביש 232 בצמוד למפעלי מעון, וליד צומת הכניסה הדרומי לקיבוץ. מכיוון צפון מערב ראינו את ניר עוז ונירים בוערים, אנחנו מבינים שבניר עוז קורים דברים איומים ונוראים. שיירה של טרקטורים יוצאת מניר עוז לכיוון הרצועה, אז לא הבנו שזו שיירת הביזה. הסתבר אחר כך שחוץ מהכוחות של הנוחבה, נכנסו אלפי אנשים מכיוון חאן יונס, לתוך ניר עוז שרפו ובזזו מכל הבא ליד.
הירי על המחבלים ממשיך כשהם מרימים ראש. בזמן הזה יש נפילות בקיבוץ. אני שולח מישהו מכיתת הכוננות שיהיה אחראי על הנפילות. בינתיים הבית של איגור נפגע מנפילה ונשרף כולו.
בשעה 13:30 מופיעים ג'יפים ראשונים של הצבא, כוח של יחידת אגוז. ג'יפ אחד מגיע מהשער של הקיבוץ ועולה לשייח נוראן ושניים עוקפים מכיוון דרום, מחוץ לקיבוץ, ומגיעים לאזור של הפרצה בגדר. שם הם נתקלים במחבלים שיורים עליהם נ"ט מהבאר הקטנה. החיילים לא נפגעו. לאחר שמגיע עוד כח בשעה 14:30, הכוח הצבאי יוצא לסריקה רגלית לכיוון הבאר הקטנה, בצורה מוזרה מהצד השני של הבאר הקטנה נוחת מסוק יסעור, ומוריד כוח. לא ברור מה היה שם, המזל שלא היה ירי דו צדדי. הכוח של יחידת אגוז מטפל במחבלים בבאר הקטנה. כשהם חוזרים מהבאר הקטנה הם נושאים איתם בחור צעיר, לבוש יפה, שכמעט הרגו אותו. הסתבר שזה בחור מניר עוז שהיה בהלם. עם תחילת הקרבות ברח לשדות והסתובב שם. שמרנו עליו, והתקשרנו לניר עוז להודיע שהוא בסדר ונמצא אצלנו.
 |
| מפת קרב חלקית ששחזרתי יחד עם עידו. הכביש במרכז התמונה הוא גדר המערכת המערבית של הקבוץ (מתוך Google Earth) |
אני זוכר שבזמן הקרב רוקנתי מחסנית וחצי על המחבלים. יריתי בבודדת, דרך כוונות על כל מי שזיהיתי. יש לי זיכרון מעומעם איפה אני מחליף את המחסנית, וששניים מהמחבלים עלו ישירות בכוונות.
בסביבות 15:00 מגיע מ"פ של אגוז ומתחילה העברת אחריות מסודרת לצבא. תהליך שלוקח המון זמן משום שהמ"פ צריך ללמוד את הנסיבות והאזור, לקחת אחריות ולחלק את הכוחות. אני הייתי רגוע כי ברור שנגמר הירי ואין מחבלים. היו כאלה שחשבו שעדיין יש מחבלים בשטח. הצבא בשלב הזה סורק את השטח, בלי כיתת הכוננות. שחררתי את כיתת הכוננות מהעמדות, למרות שהיו כאלה שנשארו בעמדה שלהם.
חבר קיבוץ אחר שנעדר מאז שעות הבוקר, אופיר ירון ז"ל, נסע בשעות הבוקר לכיוון הקבוץ בנסיבות שעדיין לא התבררו. הרכב בו נסע נמצא ליד צומת מעון לאחר שאוכן, עם כתמי דם וסימני ירי, ללא חבר הקיבוץ. חלק מחברי כיתת הכוננות רצו לצאת ולחפש אחריו. אמרתי שאין טעם לחפש זה תפקיד הצבא. ובאמת הצבא לא נתן לצאת. לאחר זמן הגופה שלו נמצאה על ידי הצבא במיקום שעדיין לא נמסר.
הצבא ביקש מאיתנו לסגור את הפרצה בגדר. חבר הקיבוץ עמית יעקבי לוקח טרקטור, אני נוסע יחד אתו לסגור את הפרצה. שם אנחנו מגלים גופת מחבל. מזה אני מסיק ששאר הגופות חולצו על ידי המחבלים. ליד הגופה מאג אחד, קרקעי מונח, עם שרשראות הכדורים והתוף. בצד זרוק תרמיל של נ"ט.
 |
| עידו חוזר הביתה אחרי יום של קרב צילום: ענבל מר |
.jpg)
 |
 |
| צילומים: הקרן למורשת הכותל ודוברות המשטרה |
תמיד ב-ט' באב מפריחים ביטויים שמרגישים עבורי ריקים מתוכן: "אהבת חינם", "אחדות", "סובלנות", למדנו ולימדנו את אגדות החורבן כמעין אזהרה למה עלול לקרות. אבל, החורבן קורה כאן ועכשיו. הטרלול נוכח כבר שנים בשיח הציבורי, שרודד והזדהם בצורה קיצונית בתקופת הממשלה הנוכחית, בעידוד מנהיגי המדינה.
מטרתה של הממשלה הנוכחית היתה אחת מלכתחילה – נקמה. נקמה במי שהצליח להשתמש בצורה מושכלת בכלים הדמוקרטיים ולכונן קואליציה של אחדות בין יהודים לערבים, בין ניצים ליונים, שמטרתה היתה לייצב את החברה לאחר שנים של מערכות בחירות וכאוס שלטוני. ממשלת בנט-לפיד הצליחה, במעט הזמן שכיהנה, להגיע להישגים מסוימים. עד שהגיעה הנקמה.
ממשלה הנוכחית לא באה על מנת לשפר, לעבוד, לייצב, או למשול. היא באה על מנת לנקום. הדרך לנקמה לוותה בליבוי יצרים ושנאה. באמצעות קמפיין רב שנים שחילק את העולם לבוגדים ונאמנים, שמאל וימין, אנרכיסטים מול קונפורמיסטים, אשכנזים מול מזרחיים. שיסוי של איש ברעהו. דרך הפעולה התחילה מרמת הפעילים הזוטרים. לתת להם משאבים סמליים וחומריים, במטרה לייצר טרור, להשתלח בגסות ובאלימות במתנגדים. כולם נדהמו כשאיציק זרקא אמר שהוא גאה שמתו 6 מיליון (אשכנזים) בשואה, אבל הקריאה הזו נשמעה ונכתבה פעמים רבות ברשתות ובהפגנות. לפתע התחילו לחסום כניסות לקיבוצים כנציגי האליטה האשכנזית, הפריבילגית. ליבוי היצרים קיבל נופך אקדמי ולגיטימציה, באמצעות אבישי בן חיים שמיתג זאת כ-"ישראל הראשונה מול השנייה", ובעצם אמר, זה בסדר, מותר לשנוא, יש לכם סיבות.
בכנסת ובמשרדי הממשלה, היו פועלים שחורים אחרים שעשו את עבודת הנקמה. כל תוכנית וכל הצעת חוק טובה של הממשלה הקודמת בוטלה, או שניסו לבטלה על ידי הממשלה החדשה. למשל: הקואליציה הפילה את חוק האיזוק האלקטרוני למניעת אלימות במשפחה, בן גביר ביטל את תכנית 'מסלול בטוח' למאבק בפשיעה בחברה הערבית ומקרי הרצח והפשיעה עלו בחדות. מירי רגב ביטלה את נתיבי התחבורה הציבורית בכביש 1, בניגוד להמלצות מומחי משרדה התחבורה ועוד.
פועל שחור אחר הוא ח"כ עמית הלוי שפתח מפעל לייצור הצעות חוק מבית המדרש של אורוול. למשל חוק המתנות, שאומר בעצם, על משקל "מלחמה היא שלום" ששוחד הוא חוקי. המטרה האמיתית היא לכסות את חובותיו של ראש הממשלה. או "חוק טבריה", שיאפשר לראש ועדה קרואה לרוץ לראשות העיר, עוד פתח לשחיתות.
אילו רק דוגמאות מועטות, אבל עליהן יש להוסיף את שיח שנאה והחורבן, את הלשון המסיתה, הגסה, המשתלחת והרדודה של שרים, חברי כנסת ועיתונאים. למשל: השר דודי אמסלם קבע שהיועצת המשפטית לממשלה היא האדם המסוכן ביותר בישראל. הוא גם אמר שטייס שנפגע הוא "צפונבון שחטף שריטה בעין". חברי כנסת עושים קולות של חיות כלפי חברי כנסת אחרים, לשם השפלת מיעוטים ונשים. יו"ר סיעת יהדות התורה אמר שהקהילה הגאה "מסוכנת מדעאש וחיזבאללה". אחד אמר ש"הטייסים הם מוגלה", ואחר צייץ פייק ניוז כאשר העלה תמונה מהפיגוע בשדה התעופה בבריסל ואמר שכך נראה הטרמינל בנתב"ג לאחר הפגנת "השמאל". הענייניות בשיח מתה מזמן, יש עיסוק רק בהכפשה, השמצה והשחרה של היריב. הדרך לנקמה היא באמצעים אלימים, דריסת מפגינים ברכבים, סוסים וירי ממכתז"ית. עלי ירקו, זרקו בקבוק, והעיפו לי את הנייד שצילם. אשתי הלכה בתום צעדת המחאה לירושלים בשולי כביש מס 1, עצר לידה רכב, יד חטפה את דגל ישראל שאותו החזיקה ושברה את המקל.
הטרללת רק התחילה משום שהשבוע הועבר התיקון לחוק יסוד השפיטה שבו בוטלה עילת הסבירות ולמעשה צומצמה היכולת של החוק לפקח על מדיניות ומינויי הממשלה. זהו הפתח לקידום מדיניות סמכותנית, לאומנית ודתית-משיחית. וכמובן פתח למינויים מושחתים שאינם מבוססים על כישורים, אלא על קשרים. אצל חלק מהמפגינים בעד ה"רפורמה" התגלתה האמת לקראתה חותרים בסיסמאות אותן הניפו: "דאורייתא או מרד", "תי-או-קרטיה".
כל השנים בהן חינכנו ב-ט' באב לסובלנות, לאחדות, לאהוב את הרע, גם אם אינך מסכים עם עמדותיו, ירדו לטמיון. החל מהשבוע החברה הישראלית עומדת בפני מצב חדש. אין יותר "אחים", יש "מלחמת אחים". אם לא יתקבל העקרון הבסיסי שמדינת ישראל צריכה להיות כלי ראוי לחיים משותפים, כלי שמאפשר חופש, שוויון וזכויות – מדינת ישראל תתפרק.